הדמיון ככוח בונה. הדמיון ככוח הורס.

אחד הדברים הקשים ביותר לביצוע במפגשי פלדנקרייז, זה לדמיין.   הרבה פעמים, לאנשים כואב כשהם מבצעים תנועות במהלך המפגשים.   היות ובפלדנקרייז לא עובדים עם כאב,   יש פתרון אחר, והוא לעשות את התנועה בדמיון.   זה לא פשוט לדמיין תנועה שכואבת לך,   בעיקר משום שהרבה פעמים היא עלולה להפעיל את הכאב עצמו.     זה לא פשוט לדמיין תנועה שכואבת לך,   כי המורכבות של תנועה אינה ברת השגה הרבה פעמים בדמיון.   ובכל זאת, עדיף לדמיין מאשר לא לזוז בכלל.     לפני מספר שנים שברה בת משפחה קרובה שלי,    את מפרק הירך. שבר לא פשוט כלל ועיקר.   שבר שמחייב שכיבה ללא תנועה,   שבר שקשה מאוד להחלים ממנו.     היא נועצה בי מה לעשות,   ויעצתי לה לדמיין שהיא הולכת.   שהיא מכופפת את הירך.    מניעה אותה מצד לצד.     למה? כי הדמיון מזרים דם לאזור,   כי הדמיון מפעיל את האזורים הנכונים במוח,   ובבוא היום, כשתקום להליכה,   ההחלמה תהיה לה קלה יותר.     וכך היה. ההחלמה שלה היתה מהירה ביותר.   היא נזקקה למעט שעות שיקום, השבר התאחה היטב.     כוחו של הדמיון מופלא, אבל עלול להיות מוגבל.   מוגבל, אם לא נדמה דברים שעוד לא עשינו,   שעוד לא חווינו.     כי מה היה העולם, ללא הדמיה של מטוס?   מה היה העולם ללא הדמיה של בתים חדשים,   גינות יפות?   העולם היה קופא על שמריו.     אנחנו חייבים לדעת לדמיין, בלי לדמיין את מה שכבר עשינו,   אלא לדמיין מה שעוד לא עשינו,   ורק כך נוכל להתקדם.     וכך במפגשי פלדנקרייז,   אם הדימוי של התנועה הולך בדיוק על המסלול הרגיל שלך,   הכאב יצוץ.      כוחו של הדמיון הוא בליצור מסלולים אחרים,   וכך להמנע מכאב.     המעניין הוא שהעובדה שדמיון גורם לכאב נשמעת קצת מופרכת.   אבל עובדה זו נחקרה, ואוששה.     בקיצור, להשתמש בדמיון זה כורח המציאות,   אבל ככל הכוחות הטמונים בנו,   יש לעשות זאת בזהירות.