יום רביעי, 6 במאי 2015

ד"ר נורמן דוידג' - דרכו של המוח להחלמה - פרק ראשון Physician hurt, Then heal thyself

אתם מכירים את הגברים הללו,

שחולים על הצבא, שכל פעם שתזכירו את החבר שלכם עוזי מהגן,

הם יתנו הרצאה של שעה על פעולותיו של הרובה,

למרות שלא אחזו או ראו "עוזי" כבר 50 שנה?


אתם מכירים את האנשים הללו,

שגבולות אינם מחייבים אותם,

שסימן אין כניסה משמעו איפה הפתח הנסתר דרכו אני יכול להתפלח?


אתם מכירים את אלו,

שלעולם אינם מזדקנים, או שהם חושבים שהם חייבים להוכיח שהם צעירים,

ולכן הם יעשו שטויות בגיל 50 שאפילו בגיל 20 הן מיותרות?


אז יש אחד בארה"ב. רופא, לא שזה עושה אותו ליותר שקול,

שבהגיעו לגיל 49 לערך,

שמע על טנקים המאוחסנים באיזה מקום שכמובן אסור להכנס אליו.

בארה"ב. לא בארץ.


יצר הסקרנות, הגבריות, ההרפתקנות, או גיל המעבר הגברי,

הוביל אותו באישון ליל אל מגרש הטנקים, עם חבר.


חדור מוטיבציה הוא חדר למתחם,

איתר את הטנקים, ואפילו טיפס על אחד מהם. האוורסט בהתגלמותו.


אך מה לעשות, ובדרכו למטה, בקפיצה קלה,

נתפסו מכנסיו בזיז מתכת שעל גוף הטנק,

והוא נותר תלוי בן שמים וארץ. שזו היתה הבעיה הקלה.

הבעיה הקשה היתה, שהוא שבר את עצם הירך.


השבר כמובן גרם לכאבים מטורפים. ולמזלו הטוב של הרופא המוצלח,

הוא גם מומחה לכאב.


וכך הוא ידע להנחות את הצוות שפינה אותו כמה מורפיום לתת לו,

ולנתח בינו לבין עצמו מה מתרחש בגוף ובמוח שלו, במהלך הפינוי, והזמן שלאחר מכן.


(חבל שהוא לא ניתח את המוח שלו קודם למעשה השובבות, כך נראה לי, לא?)


איך שלא יהיה, אותו ד"ר מוסקוביץ, חש על בשרו כאב ברמות שלא יאומנו.

אבל זו לא היתה הפגישה היחידה שלו עם כאב.


מעבר לאפיזודת הטנק, ד"ר מוסקוביץ סבל מצליפת שוט כתוצאה מתאונת סקי

אותה תופעה כואבת שגורמת סבל לרבים,

ומכניסה אנשים למעגל שוטה של כאב, שלא מפסיק ולו לרגע קט.


הכאב של הרגל, כל כמה שהיה נורא,

לא השתווה לכאב שגרמה לו צליפת השוט ממנה הוא סבל.


הערת אגב שלי - גם אני אהבתי לטפס על טנקים. ולקפוץ מהם. לכן אני מזדהה עם החלק על הטנק.

גם לי היתה צליפת שוט, ולכן אני מזדהה עוד יותר עם הסיפור על הכאב האישי שלו.


הוא הגיע לטיפול במשככי כאבים ממשפחת המורפינים - עשה פיזיוטרפיה, מסז'ים, מתיחות היפנוזה,

בקיצור, כל מה שהוא הכיר כמשכך כאבים, שהרי הוא מומחה לכאב, נוסה על ידו. ומאומה לא הועיל.


בגיל 57, 8 שנים לאחר הקפיצה מהטנק, הוא חש שאין לו ברירה אלא לנסות לעבוד על המוח שלו.

הכאב הטריף אותו 24 שעות ביממה. מנע ממנו עבודה, הנאה וכל דבר אחר, ולא היה מזור בשום דרך מוכרת

 לרפואה.


ד"ר מוסקוביץ ישב וחקר את המוח. את המוח הכואב, את המוח בכאב כרוני, ואת המוח במצב של חוסר כאב.


המפות של המוח בשלושת המצבים הללו, כבר היו ידועים. מה שמוסקוביץ ראה, כשהוא הביט על

המפות, זה שהמקום של הכאב והכאב הכרוני, הוא אותו מקום. העוצמה של האותות שונה.



ההבדל בין כאב לכאב כרוני, לדידו הוא, שכאב כרוני הוא נרכש, בעוד שכאב רגיל הוא תגובתי.

או במלים אחרות - כאב זו תחושה, כאב כרוני זו תפיסת מציאות.


מוסקוביץ תהה, האם הכאב הכרוני ממנו הוא סובל, הוא למעשה , איתות מוטעה של המוח, איתות חוזר



ונשנה שהיות ואיננו מקבל מענה, הוא הולך ומתגבר והולך ומתגבר.



מוסקוביץ סבר, שאם המוח רוכש את האיתות המוטעה, נית ללמד אותו גם לוותר עליו.



בבחינה של אזורי המוח המופעלים במצב של כאב, מוסקוביץ שם לב שמרבית האזורים הם אזורים

קוגנטיבים, מודעים, חושבים, מפיקי לקחים. אזורים שכאשר הם עסוקים בכאב, הם לא מאפשרים לנו לעסוק

בשום דבר אחר.


ומוסקוביץ יצא בניסוי עצמי. בכל עת בה תקפו אותו הכאבים האיומים, במקום ליטול משככי כאבים, הוא

 התמקד בתמונות המוח שלו. זו  עם הכאב הכרוני וזו ללא כאב.  ואמר לעצמו - המוח שלי יכול להשתנות

ולחזור להיות מוח ללא מערכת אזעקה מקולקלת. מוח רגיל ופשוט שעובד. הוא הביט בעיני רוחו במוח שלו

הרוחש בכאב, ודמיין את אזורי הכאב מצטמצמים עד אשר הם נעלמים.


 בתום 6 שבועות נעלם הכאב בין השכמות ובגב. תוך 4 חודשים נעלמו כאבי הצוואר ובתום שנה הוא חזר

להיות אדם מן השורה ללא כאבים כלל.


המרפאה של מוסקוביץ מטפלת היום באנשים הסובלים מכאב כרוני שלא מפסיק בהצלחה מרובה. הוא

מטפל באנשים בשיטה שלו. באתר שלו ניתן לקרוא קצת יותר על השיטה ולראות גם את התמונות של המוח.


http://www.neuroplastix.com/


מה למדתי מהסיפור הזה? את העובדה שהמוח גמיש, אנחנו כבר יודעים.

את העובדה שכאב אינו מחייב תופעה פיזית, אנחנו גם יודעים.

את העובדה שכאב שמתחיל מסיבה פיזית עלול להתפתח למפלצת מרובת ראשים, אנחנו גם יודעים.

וגם את העובדה שהרפואה המערבית מאוד מתקשה בלפתור לחלוטין את בעיית הכאב, אנחנו גם יודעים.


אז מה למדתי?


למדתי על כוחו של היחיד למצוא דרכים לעזור לעצמו.

למדתי שאין די בידע. הסקת המסקנות מהידע, היא החשובה.

למדתי לעזור לתלמידים שלי בעוד דרך להקל על הכאב שלהם.

למדתי עד כמה הכלי בו אני משתמשת עבור הטרשת שלי, יעיל ושאני חייבת להדבק בו.

למדתי שיש סיכוי טוב לצאת ממעגל הכאב, ואין לאבד תקווה.


בפרק השני דן ד"ר דוידג באדם החולה בפרקינסון במשך שנים ארוכות, ועדיין מתפקד.

אסקור אותו בקרוב






 

יום שלישי, 5 במאי 2015

טרשת נפוצה פלדנקרייז סטייל


בחודש מאי מתרגשים ובאים שני ארועים הכרוכים בחיי היום יום שלי .האחד הוא חודש המודעות לטרשת נפוצה.השני הוא שבוע פלדנקר...
‎Posted by Tsippy Ganan on‎ יום שלישי 5 מאי 2015

יום רביעי, 8 באפריל 2015

ד"ר נורמן דוידג' - דרכו של המוח להחלמה Norman Doidge M.D. The brain's way of healing




מיד כשהתפרסם שיצא בארה"ב ספר חדש של ד"ר נורמן דוידג', רציתי לרכוש אותו.


ספרו הקודם - המוח הגמיש, סקר בצורה מרתקת מחקרי מוח,

שהוכיחו טענות שטען משה פלדנקרייז מאמצע המאה הקודמת.

רציתי לרכוש אותו,

אבל התלבטתי. אנגלית זו לא שפת האם שלי,

ולקרוא ספר מקצועי באנגלית,

כל כמה שהיא טובה,

זה לא פשוט.

ובכל זאת לא עמדתי בפיתוי , והספר נרכש, והגיע 

ונקרא על ידי בנשימה עצורה.


ד"ר דוידג' אינו הולך בדרך כל רופא.

הוא פתוח ומוכן לשמוע על שיטות אחרות, 

איזוטריות יותר ופחות, 

כל עוד הן מבוססות על תיאוריה הגיונית,

ויש להן ממצאים חיובים.

הוא לא מחפש דווקא מחקרים כפולי סמיות, (או איך שאומרים את זה)

אלא הצלחות שיש מאחוריהן תיאוריה מוצקה,

שמתישבת עם הרעיון שהמוח ניתן לשינוי.


בספר הוא סוקר שיטות, מראיין אנשים, ומסביר איך השיטה עובדת על המוח.

אחת השיטות עליה הוא מדווח,

היא שיטת פלדנקרייז,

שזוכה לשני פרקים בספר.


אותי זה לא מפתיע.

על בשרי וגופי אני חשה,

איך המוח שלי נבנה מהשימוש בשיטה.


השיטות האחרות מרתקות אף הן,

ולטובת המתענינים,

אסקור בסקירות קצרות, כל פרק ופרק.






אדם שחסרה לו יד שמאל, יכול להשתמש ביד ימין

אדם שנפגע באזור מסוים במוח, יכול להשתמש באזור אחר.

זו בסיסה של שיטת פלדנקרייז.

זה הרעיון של המוח הגמיש.

אלו פלאי הבריאה.




יום ראשון, 1 במרץ 2015

הזקנה לא קופצת עלינו במפתיע

היא מזדחלת לה בחיינו לאט לאט.

כמו תולעת קטנה, היא מכרסמת ביכולות שלנו בשקדנות,

ופתאום אנחנו מביטים בעצמנו ורואים אדם מבוגר, או זקן לנגד עינינו.

אני לא מדברת כאן על מראה חיצוני.

אני מדברת על התנהלות יומיומית, תנועתית.

כשאדם מתבגר, הוא מוותר על חלק מחדוות הילדות.

הוא מפסיק ללכת רק על הקווים במדרכות,

הוא לא מקפץ בין השלוליות.

ישוב הדעת מישב גם את התנועתיות שלנו.

לאחר אובדן חדוות הילדות,

אנו סתם מתעצלים. אם אפשר לנהוג, למה לרכב על אופנים?

אם אפשר לקחת עוזרת, למה לנקות לבד?

אם אפשר לקנות בחנות, אין סיבה שנעדור.

ועוד ועוד מלאכות קטנות וגדולות, מסוננות מחיינו,

ואנו נותרים מיושבים בדעתנו,

וממעטים בתנועותנו.

וככל שנמעיט בתנועה, כך הזקנה תגיע יותר ויותר מהר.

האם יש דרך לעצור את ההזדקנות הזו?

האם יש דרך למנוע את המצב שבגיל 50, מעט אנשים מסוגלים לקום ולשבת בקלות מהרצפה?

אינם מסוגלים לקפץ בין השלוליות?






  ראשית, ישנה המודעות. הידיעה שאנו חייבים להפעיל את הגוף. לא בחדר כושר, אלא ביום יום . בשוטף. לא במרתונים, אלא בחיפוש הזדמנויות מגוונות לתנועה.

ואולם, אם כבר פספסת את הרגע הזה,

או שאולי הוריך פספסו,

והזקנה כבר קופצת מעל ומעבר לקוים ולשלוליות,

הפתרון, היא שיטת פלדנקרייז.

שיטה המחזירה את השובבות לחיים.

את הקפיציות.

את היכולת לקום מהרצפה בלי עזרת ידים.

את הכיף בלהתגלגל, בלהתעסל,

בלבחון - מה אני עושה עם עצמי.

לפרטים - ציפי גנן 062-6162345

Copyright: <a href='http://www.123rf.com/profile_twindesign'> / 123RF Stock Photo</a>