אתם מכירים את הגברים הללו,
שחולים על הצבא, שכל פעם שתזכירו את החבר שלכם עוזי מהגן,
הם יתנו הרצאה של שעה על פעולותיו של הרובה,
למרות שלא אחזו או ראו "עוזי" כבר 50 שנה?
אתם מכירים את האנשים הללו,
שגבולות אינם מחייבים אותם,
שסימן אין כניסה משמעו איפה הפתח הנסתר דרכו אני יכול להתפלח?
אתם מכירים את אלו,
שלעולם אינם מזדקנים, או שהם חושבים שהם חייבים להוכיח שהם צעירים,
ולכן הם יעשו שטויות בגיל 50 שאפילו בגיל 20 הן מיותרות?
אז יש אחד בארה"ב. רופא, לא שזה עושה אותו ליותר שקול,
שבהגיעו לגיל 49 לערך,
שמע על טנקים המאוחסנים באיזה מקום שכמובן אסור להכנס אליו.
בארה"ב. לא בארץ.
יצר הסקרנות, הגבריות, ההרפתקנות, או גיל המעבר הגברי,
הוביל אותו באישון ליל אל מגרש הטנקים, עם חבר.
חדור מוטיבציה הוא חדר למתחם,
איתר את הטנקים, ואפילו טיפס על אחד מהם. האוורסט בהתגלמותו.
אך מה לעשות, ובדרכו למטה, בקפיצה קלה,
נתפסו מכנסיו בזיז מתכת שעל גוף הטנק,
והוא נותר תלוי בן שמים וארץ. שזו היתה הבעיה הקלה.
הבעיה הקשה היתה, שהוא שבר את עצם הירך.
השבר כמובן גרם לכאבים מטורפים. ולמזלו הטוב של הרופא המוצלח,
הוא גם מומחה לכאב.
וכך הוא ידע להנחות את הצוות שפינה אותו כמה מורפיום לתת לו,
ולנתח בינו לבין עצמו מה מתרחש בגוף ובמוח שלו, במהלך הפינוי, והזמן שלאחר מכן.
(חבל שהוא לא ניתח את המוח שלו קודם למעשה השובבות, כך נראה לי, לא?)
איך שלא יהיה, אותו ד"ר מוסקוביץ, חש על בשרו כאב ברמות שלא יאומנו.
אבל זו לא היתה הפגישה היחידה שלו עם כאב.
מעבר לאפיזודת הטנק, ד"ר מוסקוביץ סבל מצליפת שוט כתוצאה מתאונת סקי
אותה תופעה כואבת שגורמת סבל לרבים,
ומכניסה אנשים למעגל שוטה של כאב, שלא מפסיק ולו לרגע קט.
הכאב של הרגל, כל כמה שהיה נורא,
לא השתווה לכאב שגרמה לו צליפת השוט ממנה הוא סבל.
הערת אגב שלי - גם אני אהבתי לטפס על טנקים. ולקפוץ מהם. לכן אני מזדהה עם החלק על הטנק.
גם לי היתה צליפת שוט, ולכן אני מזדהה עוד יותר עם הסיפור על הכאב האישי שלו.
הוא הגיע לטיפול במשככי כאבים ממשפחת המורפינים - עשה פיזיוטרפיה, מסז'ים, מתיחות היפנוזה,
בקיצור, כל מה שהוא הכיר כמשכך כאבים, שהרי הוא מומחה לכאב, נוסה על ידו. ומאומה לא הועיל.
בגיל 57, 8 שנים לאחר הקפיצה מהטנק, הוא חש שאין לו ברירה אלא לנסות לעבוד על המוח שלו.
הכאב הטריף אותו 24 שעות ביממה. מנע ממנו עבודה, הנאה וכל דבר אחר, ולא היה מזור בשום דרך מוכרת
לרפואה.
ד"ר מוסקוביץ ישב וחקר את המוח. את המוח הכואב, את המוח בכאב כרוני, ואת המוח במצב של חוסר כאב.
המפות של המוח בשלושת המצבים הללו, כבר היו ידועים. מה שמוסקוביץ ראה, כשהוא הביט על
המפות, זה שהמקום של הכאב והכאב הכרוני, הוא אותו מקום. העוצמה של האותות שונה.
ההבדל בין כאב לכאב כרוני, לדידו הוא, שכאב כרוני הוא נרכש, בעוד שכאב רגיל הוא תגובתי.
או במלים אחרות - כאב זו תחושה, כאב כרוני זו תפיסת מציאות.
מוסקוביץ תהה, האם הכאב הכרוני ממנו הוא סובל, הוא למעשה , איתות מוטעה של המוח, איתות חוזר
ונשנה שהיות ואיננו מקבל מענה, הוא הולך ומתגבר והולך ומתגבר.
מוסקוביץ סבר, שאם המוח רוכש את האיתות המוטעה, נית ללמד אותו גם לוותר עליו.
בבחינה של אזורי המוח המופעלים במצב של כאב, מוסקוביץ שם לב שמרבית האזורים הם אזורים
קוגנטיבים, מודעים, חושבים, מפיקי לקחים. אזורים שכאשר הם עסוקים בכאב, הם לא מאפשרים לנו לעסוק
בשום דבר אחר.
ומוסקוביץ יצא בניסוי עצמי. בכל עת בה תקפו אותו הכאבים האיומים, במקום ליטול משככי כאבים, הוא
התמקד בתמונות המוח שלו. זו עם הכאב הכרוני וזו ללא כאב. ואמר לעצמו - המוח שלי יכול להשתנות
ולחזור להיות מוח ללא מערכת אזעקה מקולקלת. מוח רגיל ופשוט שעובד. הוא הביט בעיני רוחו במוח שלו
הרוחש בכאב, ודמיין את אזורי הכאב מצטמצמים עד אשר הם נעלמים.
בתום 6 שבועות נעלם הכאב בין השכמות ובגב. תוך 4 חודשים נעלמו כאבי הצוואר ובתום שנה הוא חזר
להיות אדם מן השורה ללא כאבים כלל.
המרפאה של מוסקוביץ מטפלת היום באנשים הסובלים מכאב כרוני שלא מפסיק בהצלחה מרובה. הוא
מטפל באנשים בשיטה שלו. באתר שלו ניתן לקרוא קצת יותר על השיטה ולראות גם את התמונות של המוח.
http://www.neuroplastix.com/
מה למדתי מהסיפור הזה? את העובדה שהמוח גמיש, אנחנו כבר יודעים.
את העובדה שכאב אינו מחייב תופעה פיזית, אנחנו גם יודעים.
את העובדה שכאב שמתחיל מסיבה פיזית עלול להתפתח למפלצת מרובת ראשים, אנחנו גם יודעים.
וגם את העובדה שהרפואה המערבית מאוד מתקשה בלפתור לחלוטין את בעיית הכאב, אנחנו גם יודעים.
אז מה למדתי?
למדתי על כוחו של היחיד למצוא דרכים לעזור לעצמו.
למדתי שאין די בידע. הסקת המסקנות מהידע, היא החשובה.
למדתי לעזור לתלמידים שלי בעוד דרך להקל על הכאב שלהם.
למדתי עד כמה הכלי בו אני משתמשת עבור הטרשת שלי, יעיל ושאני חייבת להדבק בו.
למדתי שיש סיכוי טוב לצאת ממעגל הכאב, ואין לאבד תקווה.
בפרק השני דן ד"ר דוידג באדם החולה בפרקינסון במשך שנים ארוכות, ועדיין מתפקד.
אסקור אותו בקרוב
שחולים על הצבא, שכל פעם שתזכירו את החבר שלכם עוזי מהגן,
הם יתנו הרצאה של שעה על פעולותיו של הרובה,
אתם מכירים את האנשים הללו,
שגבולות אינם מחייבים אותם,
שסימן אין כניסה משמעו איפה הפתח הנסתר דרכו אני יכול להתפלח?
אתם מכירים את אלו,
שלעולם אינם מזדקנים, או שהם חושבים שהם חייבים להוכיח שהם צעירים,
ולכן הם יעשו שטויות בגיל 50 שאפילו בגיל 20 הן מיותרות?
אז יש אחד בארה"ב. רופא, לא שזה עושה אותו ליותר שקול,
שבהגיעו לגיל 49 לערך,
שמע על טנקים המאוחסנים באיזה מקום שכמובן אסור להכנס אליו.
בארה"ב. לא בארץ.
יצר הסקרנות, הגבריות, ההרפתקנות, או גיל המעבר הגברי,
הוביל אותו באישון ליל אל מגרש הטנקים, עם חבר.
חדור מוטיבציה הוא חדר למתחם,
איתר את הטנקים, ואפילו טיפס על אחד מהם. האוורסט בהתגלמותו.
אך מה לעשות, ובדרכו למטה, בקפיצה קלה,
נתפסו מכנסיו בזיז מתכת שעל גוף הטנק,
והוא נותר תלוי בן שמים וארץ. שזו היתה הבעיה הקלה.
הבעיה הקשה היתה, שהוא שבר את עצם הירך.
השבר כמובן גרם לכאבים מטורפים. ולמזלו הטוב של הרופא המוצלח,
הוא גם מומחה לכאב.
וכך הוא ידע להנחות את הצוות שפינה אותו כמה מורפיום לתת לו,
ולנתח בינו לבין עצמו מה מתרחש בגוף ובמוח שלו, במהלך הפינוי, והזמן שלאחר מכן.
(חבל שהוא לא ניתח את המוח שלו קודם למעשה השובבות, כך נראה לי, לא?)
איך שלא יהיה, אותו ד"ר מוסקוביץ, חש על בשרו כאב ברמות שלא יאומנו.
אבל זו לא היתה הפגישה היחידה שלו עם כאב.
מעבר לאפיזודת הטנק, ד"ר מוסקוביץ סבל מצליפת שוט כתוצאה מתאונת סקי
אותה תופעה כואבת שגורמת סבל לרבים,
ומכניסה אנשים למעגל שוטה של כאב, שלא מפסיק ולו לרגע קט.
הכאב של הרגל, כל כמה שהיה נורא,
לא השתווה לכאב שגרמה לו צליפת השוט ממנה הוא סבל.
הערת אגב שלי - גם אני אהבתי לטפס על טנקים. ולקפוץ מהם. לכן אני מזדהה עם החלק על הטנק.
גם לי היתה צליפת שוט, ולכן אני מזדהה עוד יותר עם הסיפור על הכאב האישי שלו.
הוא הגיע לטיפול במשככי כאבים ממשפחת המורפינים - עשה פיזיוטרפיה, מסז'ים, מתיחות היפנוזה,
בקיצור, כל מה שהוא הכיר כמשכך כאבים, שהרי הוא מומחה לכאב, נוסה על ידו. ומאומה לא הועיל.
בגיל 57, 8 שנים לאחר הקפיצה מהטנק, הוא חש שאין לו ברירה אלא לנסות לעבוד על המוח שלו.
הכאב הטריף אותו 24 שעות ביממה. מנע ממנו עבודה, הנאה וכל דבר אחר, ולא היה מזור בשום דרך מוכרת
לרפואה.
ד"ר מוסקוביץ ישב וחקר את המוח. את המוח הכואב, את המוח בכאב כרוני, ואת המוח במצב של חוסר כאב.
המפות של המוח בשלושת המצבים הללו, כבר היו ידועים. מה שמוסקוביץ ראה, כשהוא הביט על
המפות, זה שהמקום של הכאב והכאב הכרוני, הוא אותו מקום. העוצמה של האותות שונה.
ההבדל בין כאב לכאב כרוני, לדידו הוא, שכאב כרוני הוא נרכש, בעוד שכאב רגיל הוא תגובתי.
או במלים אחרות - כאב זו תחושה, כאב כרוני זו תפיסת מציאות.
מוסקוביץ תהה, האם הכאב הכרוני ממנו הוא סובל, הוא למעשה , איתות מוטעה של המוח, איתות חוזר
ונשנה שהיות ואיננו מקבל מענה, הוא הולך ומתגבר והולך ומתגבר.
מוסקוביץ סבר, שאם המוח רוכש את האיתות המוטעה, נית ללמד אותו גם לוותר עליו.
בבחינה של אזורי המוח המופעלים במצב של כאב, מוסקוביץ שם לב שמרבית האזורים הם אזורים
קוגנטיבים, מודעים, חושבים, מפיקי לקחים. אזורים שכאשר הם עסוקים בכאב, הם לא מאפשרים לנו לעסוק
בשום דבר אחר.
ומוסקוביץ יצא בניסוי עצמי. בכל עת בה תקפו אותו הכאבים האיומים, במקום ליטול משככי כאבים, הוא
התמקד בתמונות המוח שלו. זו עם הכאב הכרוני וזו ללא כאב. ואמר לעצמו - המוח שלי יכול להשתנות
ולחזור להיות מוח ללא מערכת אזעקה מקולקלת. מוח רגיל ופשוט שעובד. הוא הביט בעיני רוחו במוח שלו
הרוחש בכאב, ודמיין את אזורי הכאב מצטמצמים עד אשר הם נעלמים.
בתום 6 שבועות נעלם הכאב בין השכמות ובגב. תוך 4 חודשים נעלמו כאבי הצוואר ובתום שנה הוא חזר
להיות אדם מן השורה ללא כאבים כלל.
המרפאה של מוסקוביץ מטפלת היום באנשים הסובלים מכאב כרוני שלא מפסיק בהצלחה מרובה. הוא
מטפל באנשים בשיטה שלו. באתר שלו ניתן לקרוא קצת יותר על השיטה ולראות גם את התמונות של המוח.
http://www.neuroplastix.com/
מה למדתי מהסיפור הזה? את העובדה שהמוח גמיש, אנחנו כבר יודעים.
את העובדה שכאב אינו מחייב תופעה פיזית, אנחנו גם יודעים.
את העובדה שכאב שמתחיל מסיבה פיזית עלול להתפתח למפלצת מרובת ראשים, אנחנו גם יודעים.
וגם את העובדה שהרפואה המערבית מאוד מתקשה בלפתור לחלוטין את בעיית הכאב, אנחנו גם יודעים.
אז מה למדתי?
למדתי על כוחו של היחיד למצוא דרכים לעזור לעצמו.
למדתי שאין די בידע. הסקת המסקנות מהידע, היא החשובה.
למדתי לעזור לתלמידים שלי בעוד דרך להקל על הכאב שלהם.
למדתי עד כמה הכלי בו אני משתמשת עבור הטרשת שלי, יעיל ושאני חייבת להדבק בו.
למדתי שיש סיכוי טוב לצאת ממעגל הכאב, ואין לאבד תקווה.
בפרק השני דן ד"ר דוידג באדם החולה בפרקינסון במשך שנים ארוכות, ועדיין מתפקד.
אסקור אותו בקרוב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה