למה הפסקתי לכתוב בבלוג
ולמה חזרתי לכתוב בו

כשהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה אי אז בשנת 2014 (מזמן מזמן), אמרו לי שאני חייבת להתמיד. ואמרתי לעצמי, אחת לכמה זמן גם אני אישית מסוגלת לדבר קשה כמו התמדה.

והתמדתי כשנה ו... שזו התמדה יוצאת דופן מבחינתי.

ואז נמאס לי. אני אפילו לא זוכרת על מה ולמה. זה הרי היה לפני 4 שנים לערך. 

כך שאין לי תשובה לשאלה למה הפסקתי לכתוב בבלוג. נראה לי שזה קשור היה לתחושת החשיפה. (וזה מצחיק, כאילו שבאמת מיליונים קראו את הבלוג הזה). ואולי קשור באמת לכך שאני לא מצטיינת בדברים מתמשכים. וגם מן הסתם קשור בכך שמצאתי משהו אחר לעסוק בו, בין היתר מינוי ליו"ר אגודת המורים בשיטת פלדנקרייז בישראל. ויש המון דברים אחרים לעסוק בהם.

בעת האחרונה מצאתי את עצמי חושבת לעתים מזומנות שאני צריכה לחזור לכתוב בבלוג.

למה? מה מניע אותי? עצם העלאת השאלה, שהיא פלספנית בעיקרה, לא נותן מענה.

זה התחיל בטיול באנגליה. חשבתי לעצמי שזה משהו, התחושה הזו, היא תחושה שאפשר לכתוב עליה משהו בבלוג. ויש המון בלוגים יפים שאני נהנית מהם. ואולי גם אחרים יהנו מהמחשבה שחלפה בראשי, למשל,  כשראיתי את האנשים המצטלמים מול ארמון באקינגהם. 

התחושה התחזקה בי מאז שבתי.

יתכן והדבר קשור גם בכך שאני שקועה מבחינה מקצועית כעת במצב של פחות עשיה. יש לי הרבה עבודה בכל מה שקשור בהיותי יו"ר, אבל הרבה פחות בכל מה שקשור בפלדנקרייז פר סה.

אז אצא לדרך לחפש לי רעיונות חדשים לכתוב עליהם, בחינת, מה קשה לכתוב כל כמה ימים כמה מילים?

ואולי האתגר המחודש יניע בי משהו פנימי, שדורש הנעה.

בתמונה אני ובתי חנה משחקות אצל רופא השנים.