יש לי 6 בנים ובת.
הבת היא הצעירה.
בבית של בנים, מסתובבים הרבה מאוד בנים.
היה לי ברור, כבר כשהיא היתה פספוסה,
שהיא חייבת לדעת להגיד לאנשים שהיא לא מרשה לגעת בה,
ולא משום שחשדתי במישהו,
אלא משום שברור לי שזה דבר שהיא תשדר אותו כלפי העולם,
וזה כבר ירחיק כל מיני סוטים ממנה.
אז למדתי אותה להגיד - אני לא רוצה שתגע בי.
יום אחד, בהיותינו בבית כנסת,
חבר טוב שלנו רצה להסב את תשומת לבה,
והיא לא הגיבה.
אז הוא תפס אותה וסובב אותה לעברו.
הילדה בת ה-6 אמרה לו בקול צלול ורם ונוקב-
אל תגע בי. אני לא רוצה שתגע בי.
הוא נדהם. אני לא. היא עשתה בדיוק מה שרציתי שתעשה.
שתשמור על הגוף שלה לעצמה.
חברתי אילה טייכמן, הפנתה את תשומת ליבי
לפסק דין שהתפרסם לפני כשנה בנוגע למערכת יחסים בין מאמן למתאמנות.
מסתבר, שאדם מסוים שהגדיר את עצמו כמאמן,
תוך כדי הכשרת המתאמנות,
עבר את הגבול, וקיים עם חלקן יחסי אישות.
הנשים תבעו אותו על סמך הקוד האתי של המאמנים,
וזכו.
גם ללא קוד אתי,
פריצת גבול כזו נראית לי איומה.
וכי לא ברור היה לו שאין לעשות מעשה שכזה?
וכי לא ברור היה לו שהן למעשה תלויות בו?
וכי לא ברור היה לו שהוא מנצל אותן?
וכי לא ברור לאדם שמדריך אחרים
שהקשר אינו יכול להפוך להיות קשר מיני,
כי קשר כזה פוגע בכל המערך הטיפולי?
המאמן הזה לא הפנים שהגוף שלו הוא שלו,
והגוף שלה הוא שלה.
והעובדה שמתאמנת נותנת לו את האפשרות להכנס לחדרי לבבה,
לא מקנה לו את הזכות להכנס למיטתה.
הגבולות היום מטשטשים.
ושומה עלינו לעמוד בשער ולצעוק לבנותינו -
אל תתנו לאף אחד לגעת בכן אם אתן לא מסכימות.
לא לאח
לא לדוד
לא לסב
לא לאבא
לא לאמא
(כמובן שיש גבול - אם ילד צריך שיאחזו בידו במקום מסוכן, שום אל תגע לא רלבנטי).
ושומה עלינו לחנך את בנינו לכבד את הבנות שמסביבן,
ולא לחצות את הגבול,
את המרחב.
בין שלך לשלה.
ואיך מטפלים במגע ושומרים על גבולות מכבדים של המטופל?
שואלים.
מסבירים.
מבקשים רשות כשנוגעים במקום שעלול להביך.
נוגעים עם חפץ לפעמים, ולא עם היד.
מקפידים על מרחק כשנגמר הטיפול.
נותנים לאדם את האוטונומיה הנדרשת לו על גופו.
לאגודת המוסמכים בשיטת פלדנקייז יש קוד אתי
שניתן לקוראו באתר שלנו.
הקוד האתי שלנו מחייב את כל חברי האגודה.
והוא מבוסס בין היתר על ההבנה
שאי אפשר לטפל במגע בלי ליצור גבולות ברורים
בין המורה לתלמיד
בין האסור למותר
בין השיעור לשידול.
הבת היא הצעירה.
בבית של בנים, מסתובבים הרבה מאוד בנים.
היה לי ברור, כבר כשהיא היתה פספוסה,
שהיא חייבת לדעת להגיד לאנשים שהיא לא מרשה לגעת בה,
ולא משום שחשדתי במישהו,
אלא משום שברור לי שזה דבר שהיא תשדר אותו כלפי העולם,
וזה כבר ירחיק כל מיני סוטים ממנה.
אז למדתי אותה להגיד - אני לא רוצה שתגע בי.
יום אחד, בהיותינו בבית כנסת,
חבר טוב שלנו רצה להסב את תשומת לבה,
והיא לא הגיבה.
אז הוא תפס אותה וסובב אותה לעברו.
הילדה בת ה-6 אמרה לו בקול צלול ורם ונוקב-
אל תגע בי. אני לא רוצה שתגע בי.
הוא נדהם. אני לא. היא עשתה בדיוק מה שרציתי שתעשה.
שתשמור על הגוף שלה לעצמה.
חברתי אילה טייכמן, הפנתה את תשומת ליבי
לפסק דין שהתפרסם לפני כשנה בנוגע למערכת יחסים בין מאמן למתאמנות.
מסתבר, שאדם מסוים שהגדיר את עצמו כמאמן,
תוך כדי הכשרת המתאמנות,
עבר את הגבול, וקיים עם חלקן יחסי אישות.
הנשים תבעו אותו על סמך הקוד האתי של המאמנים,
וזכו.
גם ללא קוד אתי,
פריצת גבול כזו נראית לי איומה.
וכי לא ברור היה לו שאין לעשות מעשה שכזה?
וכי לא ברור היה לו שהן למעשה תלויות בו?
וכי לא ברור היה לו שהוא מנצל אותן?
וכי לא ברור לאדם שמדריך אחרים
שהקשר אינו יכול להפוך להיות קשר מיני,
כי קשר כזה פוגע בכל המערך הטיפולי?
המאמן הזה לא הפנים שהגוף שלו הוא שלו,
והגוף שלה הוא שלה.
והעובדה שמתאמנת נותנת לו את האפשרות להכנס לחדרי לבבה,
לא מקנה לו את הזכות להכנס למיטתה.
הגבולות היום מטשטשים.
ושומה עלינו לעמוד בשער ולצעוק לבנותינו -
אל תתנו לאף אחד לגעת בכן אם אתן לא מסכימות.
לא לאח
לא לדוד
לא לסב
לא לאבא
לא לאמא
(כמובן שיש גבול - אם ילד צריך שיאחזו בידו במקום מסוכן, שום אל תגע לא רלבנטי).
ושומה עלינו לחנך את בנינו לכבד את הבנות שמסביבן,
ולא לחצות את הגבול,
את המרחב.
בין שלך לשלה.
ואיך מטפלים במגע ושומרים על גבולות מכבדים של המטופל?
שואלים.
מסבירים.
מבקשים רשות כשנוגעים במקום שעלול להביך.
נוגעים עם חפץ לפעמים, ולא עם היד.
מקפידים על מרחק כשנגמר הטיפול.
נותנים לאדם את האוטונומיה הנדרשת לו על גופו.
לאגודת המוסמכים בשיטת פלדנקייז יש קוד אתי
שניתן לקוראו באתר שלנו.
הקוד האתי שלנו מחייב את כל חברי האגודה.
והוא מבוסס בין היתר על ההבנה
שאי אפשר לטפל במגע בלי ליצור גבולות ברורים
בין המורה לתלמיד
בין האסור למותר
בין השיעור לשידול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה