עמדה ושאלה למה?

בעקבות שיחה ארוכה

עם אריאנה שלם שלמדתי ממנה המון,

על אומנות שאלת השאלות,

נזכרתי בימי ילדותם של ילדי,

ובשאלת השאלות הדי טרחנית שלהם,

שאפילו מכונה בספרי ההורות למיניהם כגיל "הלמה".

שאלת שאלות הוא תהליך מתפתח אצל תינוק,

הוא מתחיל כשאנחנו כהורים שואלים את התינוק שאלות כבדות משקל,

כמו,

איך עושה פרה?

איפה אבא?

מי זה?

ונהנים מכל הגה וצליל שהילד משמיע,

וממשיך לשלב בו הילד מתחיל להקשות ולשאול אותנו שאלה,

חוזרת ונשנית,

בלתי פוסקת,

ועל כל דבר.

שאלת הלמה.

ותהיתי לעצמי,

מה משמעות הלמה הזה?

מדוע השאלה הזו תופסת פרק כל כך ארוך בתהליך ההתפתחות של התינוק?

על מה מצביע הלמה הזה?

ומה למעשה הוא עושה?

השאלות שאנחנו כהורים שואלים הן שאלות ללא הסקת מסקנות.

הן שאלות שינון - לימדנו את הילד שהפרה גועה, והוא חוזר על הצליל.

שאלות חיפוש - איפה - הממקמות את הילד בעולם.

והילד שואל שאלה של הסקת מסקנות.

למה!!!!!!

הוא רוצה להבין. הוא מחפש סיבה ומסובב.

על כל דבר. על למה הכדור מתגלגל, על למה הירח זורח,

על למה אני אני, ואתה אתה.

הוא מקשה. גם כשאין תשובה. הוא שואל. 

וכל שישאל יותר, כך יתפתח במוחו מנגנון הסקת המסקנות.

המנגנון שהמוח שלנו כל כך אוהב.

השאלה שאחריה חיפוש אינטנסיבי,

פסילת אפשרויות,

שקילת אחרות,

ומסקנה לאחריה.

גיל שנתיים שלוש, 

גיל שאלת השאלות,

הוא הגיל להתפתחות המוח החושב.

ומסקנתי - תנו לילדים לשאול למה.

שאלו איתם את השאלה,

הציעו אלף אפשרויות טובות יותר או פחות.

המטרה של הילד אינה להבין.

המטרה של הילד היא  ללמוד איך שואלים שאלות

ואיך עונים תשובות.

זו לא למידה משינון.

זו למידה מניסוי וטעיה,

ניסוי ותהיה,

ניסוי ותעיה.

ילד שיודע לשאול שאלה 

ולשחק עם התשובה,

יאהב את הלמידה בבגרותו.

ושווה לסבול שנה של שאלות בילתי פתירות בעליל,

כדי לקבל אדם סקרן, שנהנה לשאול ולענות.

וכמו שנאמר בפרקי אבות:

שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. 

חכם:

.....

שואל כענין ומשיב כהלכה,

.....

(פרקי אבות פרק ה משנה ז)

והגיל בו קונים חכמה זו הוא גיל הלמה.

ככה.

ולסיום אי אפשר בלי השיר  של להקת הנחל שציטטתי בכותרת:

ועוד שיר ילדות למאי:

אשמח אם תוסיפו קושיותכם ותובנותכם,

כל קושיה ותובנה מהוות המשך מדהים

לשרשרת של בנייה של הסקת מסקנות אינסופית בעולם. 

וזה אחד הדברים היפים לטעמי בחיים.

כף רגלי הימנית

זוכרים את הפוסט הזה שלי על כף רגלי השמאלית?


באותו סרטון ניסיתי לעשות תנועה כלשהי בכף הרגל, ולא הצלחתי.

הבטחתי שאחפש דרך ללמוד את התנועה, ולעשות אותה.

וקיימתי.

הנה הסרטון לכל המאותגרים:

הצלחתם?

ספרו לי על זה.

להתראות

כמה אור יכולה לשפוך שיחת טלפון אחת?

לפעמים די במשפט, די בשאלה,

כדי שאדם ידע שיש לו את ההתחלה של התשובה.

התקשרה אלי אשה,

היא סובלת מכאבים בירך.

שאלתי על דא, שאלתי על הא.

ושאלתי אותה אם היא יכולה לנתח את ההליכה שלה,

שלב אחרי שלב.

ואז שאלתי אותה כמה זמן היא חושבת שלוקח לתקן הרגל שגילו כמעט כגילה?

היא קפצה מהמקום.

פתאום היא נזכרה שהרגל שלה היתה עקומה כשהיא נולדה

ובמשך זמן ארוך היא היתה ברסן.

היא בכלל לא קשרה את בעיות ההליכה שיש לה היום

למה שהיה לה אז.

ופתאום נפל לה האסימון.

כמה אור יכולה שאלה אחת לשפוך על בעיה?

כמה חושך יכולה לגרש שאלה אחת  שנשאלת במקום.

להתגבר על חרדת רופאי שינים - אפשרי?

אחד מסיפורי הילדות השנואים עלי ביותר,

 הוא הסיפור שאמא שלי תמיד מספרת על איך התנהגתי אצל רופא השינים.
לא כי היא מגזימה,

 אלא כי כל מלה שלה היא אמת לאמיתה,

 וגורמת לי להזכר באחד הרגעים המפחידים בחיי - עקירת השן השניה שלי במרפאת רופא השינים ברח' אחד העם פתח תקווה.

 לא אלאה אתכם בכל עלילותי, אבל נאמר כך - כדי שלא אברח מהכסא, בערך אזקו אותי אליו.

 הצעקות שלי היו בילתי אנושיות בעליל, וכל הארוע כולו חדור בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידי.

 ככל בני האדם, גם לי יש שינים.

 וכמרבית בני האדם, גם אני צריכה לבקר אצל רופא שינים מעת לעת.

 רופא השינים שלי, נבחר אישית על ידי חברתי הטובה.

 הוא בעלה מזה שנים רבות. והוא מכבד אותי על חרדותי.

 ובכל זאת, כל כאב שינים, מכניס אותי ישר לרח' אחד העם, לכסא, לעקירה, לצעקות, ולאני לא רוצה ללכת לשם.

 חלפו כבר כארבעים שנה מאז, לא הגיע הזמן שזה יעבור?

 השבוע כאבו לי השינים.

 כאבו מספיק, כדי שכל החרדות יצופו, וכדי שאחליט שצריך לטפל בשינים.

 היות ואני כה חרדתית, אני מוכנה ללכת רק לאותו רופא, שהמרפאה שלו נמצאת שעה וחצי נסיעה מהבית.

 שעה וחצי, בהן היה לי זמן אלף פעמים לדמיין את עצמי על הכסא,

אלף פעמים להכנס לחרדה,

ופעם אחת להחליט שנמאס לי מזה. הגיע הזמן שאתבגר, ואתגבר.

 ההחלטה הזו נפלה אי שם בסביבות לכיש, בכביש פסטורלי להפליא.

 כנראה שההוד השמימי עשה לי משהו.

 מאותו רגע, התחלתי לתכנן איך אני נגמלת מהחרדה.

איך אני נכנסת עם חיוך על השפתיים.

 מתיישבת על הכסא, בלי להצטפד. לא מתעלפת, לא בוכה .

מתנהגת כמו גדולה.

 כרגיל, ד"ר א.א. היה מקסים. א. א.

 התישבתי על הכסא, והלב מתחיל לפעום. נשמתי.

נתתי לעצמי הוראה - תרגיעי

והתחלתי לדון בכאבי השינים בפירוט רב, ובדקדקנות רבה.

 הבדיקה היתה עוד יותר מודקדקת.

 ובסופה פסק הרופא - אין לך שום חור.

אין לך שום בעיה בשינים. אבן נגולה מעל ליבי. כל הדמויים וכל הדמיונות לשווא. איזה כיף.

 אז למה כל כך כואב לי? דוקטור, למה?

 בעיה במפרק הלסת.

דלקת קטנה במפרק, שהכניסה אותי לכאב גדול, שהוביל אותי להחלטה חשובה שאפילו לא הצלחתי לבצע.

 טוב, דלקת במפרק הלסת זו לא בעיה עבורי - מגרשת כאבים מומחית שכמני בשיטת פלדנקרייז.

 היום כבר לא כואב לי . ככה זה כשיודעים מה לעשות.

 השאלה האם אני אדע מה לעשות בפעם הבאה שבאמת יכאבו לי השינים. האם אדע איך להזיז את החרדה המטופשת הזו הצידה, ופשוט ללכת ולטפל בעצמי.