הנפילה הגדולה

בחג היתה אצלנו אחיינית קטנה ומתוקה שלי

ילדה מקסימה בת 3. (עוד מעט בת חמש, ממש עוד מעט).

הקטנטונת הזו, שיחקה במדרגות,

איבדה שיווי משקל, והתגלגלה, ובלמה את עצמה יופי.

הרמתי אותה, ונהלנו, לאחר הדמעות, שיחה על הנפילה הגדולה.

איפה כואב?

איך היא עצרה את עצמה?

מי עזר לה לקום?

וכך דשנו בנושא, עד שהיא חוותה את החוויה של הנפילה

כהצלחה הגדולה ביותר שלה.

עד כדי כך, שהיא הלכה ואמרה לאמה -

אמא, רק ילדה גדולה יכולה להתגלגל במדרגות . רק ילדה גדולה.

חמודה.

הדודה הגדולה של הילדה הקטנה,

כלומר אני,

רכבה היום על אופנים אחרי שלוש שנים שלא עליתי על זוג.

אומרים שאופניים זה טריק שלא שוכחים.

זה נכון.

אבל, לפעמים, כשיש בעיות שיווי משקל, זה טריק נשכח גם נשכח.

שמחתי לגלות שלא שכחתי.

שמחתי לגלות שהפגיעה בשיווי המשקל, לא פגעה ביכולת הרכיבה.

(רכבנו שעתיים, בהחלט מספיק זמן)

עד כדי כך שמחתי,

שכשהחניתי את האופנים, ירדתי מהם בחדווה גדולה,

וכשלתי אפיים ארצה.

כל אדם נופל לפעמים.

אבל אדם עם בעיית שיווי משקל שנופל,

חווה את הנפילה אחרת.

חווה אותה כמו עוד פעם הגוף שלי בוגד בי.

חווה אותה כמו - אוי, אולי אני לא כל כך בריאה כמו שחשבתי.

גם לידי היתה איזו דודה, אשה לא מוכרת שעזרה לי לקום.

שבדקה שאני עומדת כמו שצריך,

והולכת כמו שצריך.

תודה לאותה אשה נחמדה שעזרה לי ואיני יודעת את שמה.

ואחרי כמה רגעים חשבתי לעצמי,

איפה כואב לי?

איך עצרתי את עצמי?

מי עזר לי לקום?

לא דשתי בנושא, כי זו לא הפעם הראשונה שאני נופלת.

ואני יודעת שאני טובה בנפילות. אני בולמת את עצמי טוב,

אני נופלת נהדר.

אבל מה שחשוב לי יותר מהכל,

שאני קמה כמו שצריך.

אז לחיי הנפילות שבדרך שיוכיחו לי חזור והוכח,

שאני גדולה,

שאני מסוגלת,

שאני יכולה לקום כל פעם מחדש.

Image credit: <a href='http://www.123rf.com/profile_fotoskaz'>fotoskaz / 123RF Stock Photo</a>

שאני גם ילדה לפעמים,

שלומדת כל פעם מחדש איך קמים

וממשיכים,

גם אחרי הנפילות הגדולות.

מועדים לשמחה,

חג שמח.