איך אוכלות העינים שלנו?
או יותר נכון,
איך אוכל המוח שלנו?
כמו כל תחום בגוף, גם בתחום התזונה,
מגלים המומחים אט אט, שרב הנסתר על הנגלה.
כמה קל לחשוב שאם תאכל X קלוריות,
ותשרוף X-Y יהיו לך רזרבות שומנים בשווי של Z.
כביכול הגוף שלנו הוא לוגיקה צרופה, מתמטיקה טהורה.
אבל הולך ומתברר שהגוף שלנו חכם פי כמה מכל מתמטמקה סטייל 1+1=2.
והנה דוגמא מדהימה:
אליה קרם - חוקרת מאוניברסיטת קולמביה ,
בדקה איזו השפעה יש לתווית המזון על תחושת השובע שלנו.
ואיך היא עשתה זאת?
חכמולוגית - היא הכינה מילקשייק שהכיל 300 קלוריות למנה.
אבל היא הכניסה אותו לשתי כוסות.
על האחת היתה תווית שבה נכתב שהמנה מכילה 620 קלוריות.
למילקשייק זה היא קראה - "פינוק" indulgence.
על הכוס השניה היתה תווית שבה נכתב שהמנה מכילה 104 קלוריות.
מילק שייק זה נקרא בשם סתמי - סנסשייק, וכן נכתב שהוא ללא שומן.
לאחר שתיית המילקשייק, כל קבוצה והמנה שלה,
מדדה החוקרת את כמות הורמון השובע שהגוף מפריש.
הורמון השובע הוא ההורמון שמריץ אותנו למקרר לחפש אוכל,
(בטח הבנים שלי מלאים בהורמון הזה),
וכאשר אכלנו די, הוא מאותת למוח שדי לרוץ ואפשר לנוח ולעכל את האוכל.
ומה התברר לה?
שהמוח שלנו יודע לקרוא טוב,
אבל הוא לא יודע לפענח כמה קלוריות יש באוכל.
שהעינים שלנו מרכיבות משקפיים שמבלבלות לנו את ההורמונים.
אלו ששתו את המילקשייק המפנק,
הפרישו הורמון שובע כאילו שתו מילקשייק של המון המון קלוריות.
הם הפרישו הורמון שובע פי כמה מהקבוצה ששתתה את המנה דלת הקלוריות.
כלומר,
אם אתם קונים מזון דל קלוריות,
המוח שלכם מבין שאתם עובדים עליו,
וממשיך לחפש אוכל.
יצא שכרכם בהפסדכם - מזון דיאטתי גורם לכם לחוש רעב.
אז מה לעשות?
אולי כדאי להבין שאנחנו לא יכולים לאכול לפי קלוריות.
עד לפני כמה עשרות שנים אנשים לא אכלו "קלוריות".
הם אכלו.
יש סימנים ברורים שהגוף שלנו מסמן לנו אם אכלנו די.
במקום להשקיע את המאמצים בלקרוא תוויות וספרי דיאטה,
כדי להשקיע זמן בלהבין את הגוף שלנו.
זה יותר יעיל.
בתאבון!
